פסק-דין בתיק עת"מ 4992-10-12

1. עתירה מנהלית המכוונת נגד החלטת המשיבה לחייב את העותר בחוב ארנונה של חברת " אפקט קופות רושמות בע"מ" ח"פ 512256983 (" החברה") , לתקופה שמיום 1.1.06 עד יום 1.11.10.

2. הרקע, בקיצור הדרוש, הוא שבשנת 1994 שכרה החברה מן "האגודה לצדקה ועזרה לעדה היוונית קתולית" (" האגודה") נכס מקרקעין לשימושה העסקי, הנמצא ברח' שרה 16 בחיפה (" הנכס").  החברה שילמה למשיבה תשלומי ארנונה כסדרם עד שנת 2004 ובשנת 2005 היא שילמה אך חלק מחוב הארנונה, ומאז שנת 2006 היא לא שילמה דבר.  בתאריך 6.8.12 כתבה האגודה למשיבה שהחברה איננה מחזיקה בנכס מאז שנת 2005 וביקשה לשחרר את החברה מהחיובים לכל אותה תקופה.  על פי הנטען על ידי המשיבה, רישום זהות המחזיק בנכס עודכן בספריה עוד בשנת 2011, ולכן למכתבה של האגודה מיום 6.8.12 אין נפקות בעניין שעליו נסבה העתירה.

3. על רקע העובדה שהחברה לא שילמה את חובות הארנונה המגיעים ממנה, שלחה המשיבה לעותר ביום 6.2.11 הודעה שלפיה היא החליטה על יסוד הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים ומשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב, תשנ"ג-1992) (" חוק ההסדרים") לייחס לעותר את חוב החברה לאותו מועד בסך 59,337.44 ש"ח (נספח ג/11 לתשובת המשיבה).  ביום 12.4.11 השיב העותר להודעתה של המשיבה וטען כי מי שחייב בחוב הארנונה הוא החברה, ומכוח העיקרון של האישיות המשפטית הנפרדת אין לחייבו בחובותיה.  לכך השיבה המשיבה במכתב מיום 2.5.11, שבו הופנתה תשומת לבו של העותר לנוסח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.  מכתבי הטענות והמסמכים שצורפו להם מתקבל הרושם, שמאז אותו מכתב של המשיבה לא נקט העותר בכל צעד כדי לחלוק על החבות שייחסה לו המשיבה, בין אם על ידי פנייה ישירה אליה ובין אם על ידי פנייה לערכאה שיפוטית.  בחודש יולי 2012 נקטה המשיבה בהליך גבייה מנהלית נגד העותר, שבגדרו היא עיקלה את חשבונו בבנק, ועל רקע זה הגיש העותר ביום 9.10.12 עתירה מנהלית ובקשה לצו זמני שיאסור על המשיבה להמשיך בהליך הגבייה המנהלית.

4. העותר טוען שחוב החברה שהמשיבה מבקשת לגבות ממנו התיישן; שיש לגבות את החוב מן האגודה אשר אישרה במכתבה למשיבה את העובדה שהנכס הוחזר לחזקתה מתחילת שנת 2006; שהחוב הוא חוב של החברה ולא של העותר; ושהליכי הגבייה המנהלית ננקטו שלא כדין. 

5. טענות המשיבה הן שהחוב שלגביו ננקטו הליכי גבייה הוא משנת 2006 ואילך וככזה לא ניתן לקבוע שהוא התיישן; לעניין מכתב האגודה טוענת המשיבה שבאותו מכתב לא קיבלה על עצמה האגודה את האחריות לחוב לתקופה שתחילתה בשנת 2006, וכי מכל מקום לפי סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (" פקודת העיריות") היה על החברה למסור הודעה בדבר שינוי זהות המחזיק, וכל עוד לא נעשה הדבר רשאית המשיבה לראות בחברה כמחזיקה בנכס עד למועד שבו נשלחה הודעת האגודה. 

6. לעניין כשרותם של הליכי הגבייה המנהלית טענה המשיבה שהאסמכתא שהביא העותר בוטלה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 8380/07 עיריית חדרה נ' רכבת ישראל (16.2.10), וכי מכל מקום סמכותה של רשות מקומית לנקוט בהליך של גבייה מנהלית שרירה וקיימת. 

7. לעניין ייחוס חובה של החברה לעותר, מפנה המשיבה לסעיף 8(ג) של חוק ההסדרים אשר מאפשר לייחס לעותר את חובה של החברה, מפני שכנטען על ידי המשיבה מתקיימות הנסיבות המאפשרות לעשות כן, ומכל מקום, הנטל הוא על העותר להראות שלא כך הדבר, והוא לא עמד בו.

8. טענה נוספת של המשיבה, ולא פחותה בחשיבותה, היא שהעותר השתהה בהגשת העתירה, ובנסיבות העניין יש לדחות את העתירה על הסף.

9. בפתח הדברים אציין שלמעט עניין השימוש שעשתה המשיבה בסמכותה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, לא מצאתי ממש בטענותיו של העותר ואני דוחה אותן. כפי שבצדק טוענת המשיבה, תחילתו של החוב שלגבייתו היא פועלת הוא בשנת 2006, ולכן לא ניתן לטעון להתיישנות לגבי חוב זה וממילא אין כלום בטענה.  גם הטענה הנסמכת על מכתב האגודה נראית לי משוללת יסוד.  לכתב העתירה צורף מכתב של האגודה מיום 4.9.12, אשר נוסחו שונה מנוסח מכתבה של האגודה מיום 6.8.12 שצורף לתשובת המשיבה (נספח ד/13).

10. ההכרעה בעתירה איננה מחייבת בירור עובדתי והסקת מסקנות ביחס להבדלי הנוסח שבין שני המכתבים, אולם מכל מקום נראית לי עמדת המשיבה שאם השיג העותר את הסכמת האגודה לראות בה אחראית לחוב הארנונה בשנת 2006, כי אז יכול היה לגרום לכך שהאגודה תשלם את החוב וממילא לא היו ננקטים נגדו הליכי גבייה. על כל פנים, מנוסחם של שני המכתבים לא ניתן להבין שהאגודה הסכימה לשאת בחוב אלא רק לאשר, בדיעבד, שהחברה לא החזיקה בנכס מאז תחילת שנת 2006.  אישור זה אינו מועיל לעותר, שכן העירייה צודקת כשהיא מפנה לסעיף 325 לפקודת העיריות וטוענת שמשלא הודיעה החברה למשיבה, בזמן אמת, שאינה מחזיקה בנכס  היא נותרה חייבת בכל חיובי הארנונה בגין אותה תקופה (בר"מ 867/06 עיריית חיפה נ' דור אנרגיה בע"מ (17.4.08))

11. העניין העיקרי שיש להכריע בו הוא, אם כן, השימוש שעשתה העירייה בסמכותה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.  סעיף זה קובע:

" (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות  המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה - 

"חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה - הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
"בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."  

12. סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה (" הפקודה") שאליו מפנה סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע בחלקו הרלוונטי כי:

13.  להשלמת סקירת המסגרת הנורמטיבית תוזכר גם הוראת סעיף 32(9)(א) לפקודה שאליה מפנה סעיף 119א לפקודה, לצורך הגדרת "בעל שליטה". סעיף זה מורה כי בעל שליטה הוא "מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: (א)  ב- 10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב- 10% לפחות מכוח ההצבעה; (ב)....". על פי הנספחים שצורפו לכתב העתירה העותר מחזיק בשליש ממניות החברה, ומכאן שהוא בא בגדר הגדרת "בעל שליטה" ולמעשה הוא גם לא טען אחרת.